סיפור חייו
בן יעל ופייר, נולד ביום ל' בכסלו תשל"ה (14.12.1974) בשוויץ. יעל אמו, בתם היחידה של רות וכוכב שחר, יצאה לשוויץ ללמוד תרגום ושפות, שם פגשה את פייר עזרי ונישאה לו, ושם נולדו שני ילדיהם, קרין ודני.
כשסיימה יעל את לימודיה ותיכננה את שיבתם ארצה, סירב פייר – שהיה אזרח שוויצרי – לעלות ארצה, בשל חששותיו מפני השירות בצה"ל. יעל ושני ילדיה בני השלוש והשנה, עזבו את שוויץ ואת פייר והגיעו לארץ, לבית הוריה בבוסתן הגליל , שגידלו את קרין ודני כילדיהם לכל דבר. הסבים השקיעו מאמצים גם בשמירת הקשר בין הילדים לאביהם, אך זה נותר רופף, והם התראו לעתים רחוקות.
דני גדל והיה לנער יפה תואר ובריא בגופו וברוחו, מלא חיים ותוסס, ספורטאי מצטיין ורבגוני: צלילה, טיפוס חבלים, קראטה ורכיבה על סוסים.
את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר האזורי 'רגבה' ואת לימודיו התיכוניים בבית- הספר התיכון האזורי בקיבוץ כברי, במגמה הביולוגית.
דני ניחן בכשרון מיוחד לקשור קשרי ידידות עם בני גילו ועם אנשים בוגרים ממנו.
בשנת 1994 נפטרה אמו של דני ממחלה קשה.
כשהתקרב מועד גיוסו, היה צפוי שדני – שחי בקרבת הים כל חייו, אהב את הים וכבר כילד הפליג, שחה וצלל בו – יתגייס לחיל-הים. שאיפתו היתה להתנדב לקומנדו הימי – לשייטת 13. הוא הכשיר את עצמו לכך ואף עבר בהצלחה את הגיבוש, אבל בבדיקה רפואית נוספת התברר כי עליו להרכיב משקפי ראייה, ולכן נבצר ממנו לשרת בשייטת.
בחודש מרס 1993 התגייס דני לצה"ל, לחיל-הים, והתנדב לקורס חובלים. את הקורס סיים בהצלחה, ומצא את מקומו כמפקד דבורה. בתפקידו זה היה דני מאושר, והתמסר למילויו בכל מאודו. ואכן, התוצאות הוכיחו זאת – בביקורת שנתית שנערכה לספינות חיל-הים זכה דני יחד עם צוות ספינתו במקום הראשון.
גם בשירותו הצבאי ידע דני לשלב, כמפקד, סמכות עם אחריות אנושית לפקודיו. הוא דאג לכל אחד והתייחס באופן אישי לבעיותיהם, בלי שהדבר יפגע באופן ביצוע המשימות.
כשתמה תקופת שירותו כמפקד ספינה, הוצע לו לשמש למשך חודשים ספורים כנציג חיל- הים בתפקידי הסברה בקרב בני נוער, בבתי-הספר, בתנועות-הנוער וכדומה.
דני נפגע מההצעה, ובראיון עם מפקדיו הסביר כי לא יסרב פקודה, אך הוא מבקש בכל תוקף לשרת בתפקיד קרבי. אחר דיונים זכה דני במבוקשו ועבר לשרת באוניית חיל הים כמתמחה לקצין סיפון.
שבועיים בלבד לאחר שהוצב לתפקיד על סיפון האונייה, ב-29.3.1998, עסקה האונייה בפעילות מבצעית מול חופי עזה. משנסתיימה הפעילות החלה האונייה נעה צפונה לעבר נמל חיפה. ליד חוף אשקלון נשלח צוות אל סיפון האונייה, לאבטח חבל, מאחר שהים גילה סימני סערה. דני הצטרף לצוות המאבטחים כשהוא מאבטח גם את כבש העלייה לספינה. בשהותו שם יחד עם סגן מפקד האונייה הגיח לפתע נחשול ענקי ושטף את הסיפון, כשהוא פוגע קשות בשני הקצינים. דני נפגע אנושות בחוליות צווארו ואיבד את הכרתו. הוא הועבר לבית-החולים 'שיבא' בתל השומר כשהוא משותק לחלוטין אך מוחו צלול להפליא.
גם במהלך שהותו בבית-החולים, בהיותו משותק, הפגין דני ש"קורץ מחומר חזק במיוחד", כדברי מפקד היחידה, גילה כוח רצון אדיר, ונלחם על חייו חודשיים.
ביום א' בסיוון תשנ"ח (26.5.1998) נפטר דני והוא בן עשרים-וארבע. הוא הובא למנוחת- עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בשבי ציון. הותיר אחריו אב, אחות וסבים שהיו לו כהורים.
אחרי מותו הועלה דני לדרגת סרן, ומשפחתו קיבלה תעודת הוקרה וכבוד לזכרו, מראש אגף כוח-אדם, ובה נכתב: "דן ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו."
עם מותו התגלה ביתר שאת עד כמה היה דני אהוב על כל יודעיו. מרגע הפציעה לא משו ממיטתו בבית-החולים, יומם ולילה, ידידים מבית-הספר וחברים ומפקדים מהצבא.
מפקד היחידה, במכתב שכתב למשפחה, סוקר את דרכו של דני בצה"ל ומאיר כמה מתכונותיו הייחודיות: "…דני סיים קורס חובלים בהצלחה רבה, מאחר שאהבת הים, המוח הצלול והנבון וההיגיון הבריא עזרו לו בדרכו. דני המשיך בשירותו כסגן מפקד 'דבורה', לאחר-מכן סיים קורס פיקוד ימי כשלבסוף התמנה למפקד 'דבורה'. בספינה זו הגיע להישגים מרשימים, תוך שהוא וצוותו ממלאים את תפקידם על הצד הטוב ביותר… דני התעקש ולחץ להמשיך רק בתפקידים המאפשרים שירות בים, ובכלל זה שירות כקצין באוניית חיל-הים השייכת לבסיס חיל-הים באשדוד. דני שימש כקצין סיפון, השתתף במספר פעילויות מבצעיות, כולל חילוץ ומשיית מסוק הצפע אשר נפל וטבע בים סוער מול חוף געש, תוך הפגנת מסירות ואחריות. רצונו של דני היה להתבלט, להצטיין, ללכת לקשה ביותר, להתנדב, להוביל. בכל מה שעשה היווה דוגמה חיובית ודמות מופת וחיקוי לסובבים אותו, בכל עת. דני בלט בצניעותו, בשקט הנפשי, והקרין אחריות ומקצועיות, אך מעל ומעבר לכל התכונות הטובות הללו, אהבו אותו כולם. קשה לתאר את עוצמת האהבה שרחשו לו מפקדיו, חבריו ופקודיו".
אהבה זו מוצאת את ביטויה גם בקשר החזק והקבוע שכולם ממשיכים לשמור עם סבו וסבתו של דני.
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)
תגובה אחת
דני היה בחור גבוה וחזק. תמיד חייך. לא חשוב מה קורה מסביבו ואם יש קושי. לפני הגיוס דני עבד בחברה שסיפקה ציוד לחממות. הוא היה מגיע אלינו לחממה בקיבוץ ופורק שקי טוף או אדמה במשקל של עשרות ק"ג. היה מרים אותם על הכתף כאילו זה כלום. שקט, זקוף ומחייך.
כשהייתי בפלגה בחיפה שירתתי על ה 814. דני הגיע אלינו כסגן מפקד. מהרגע הראשון היה לנו קשר טוב. דני היה עושה הכל בספינה. היה מנקה נשקים אחרי בט"ש, היה עושה נקיונות ואת כל המטלות בספינה. בבט"שים עשינו הרבה משמרות ביחד. היינו שומעים את אביב גפן. דני מאוד אהב אותו. באחד הבט"שים ליד ראש הנקרה כשנקשרנו לבויה הגיעו שני דגים ענקיים ליד הספינה. תוך זמן קצר הם כבר היו על הסיפון על השולחן לטעינת פגזים. דני פתח וניקה אותם ומשם הדרך לתנור הייתה קצרה. אני זוכר את דני עד היום בתמונה ההיא כשהוא מנקה את הדגים, מחייך ומבסוט. זאת תמונה שאזכור לעד מדני. אחר כך דני התקדם להיות מפקד דבורה וכבר פחות התראינו. שנה אחרי שהשתחררתי שמעתי את הבשורה הנוראה. זה היה כמו בעיטה בבטן. איך זה קרה לדני. הבחור החזק והאמיץ הזה. שתמיד עוזר לכולם, שתמיד מחייך ונותן תחושת ביטחון. מסוג האנשים הנדירים שפוגשים פעם בחיים. יהי זיכרו ברוך